חינוך פיננסי בבתי הספר זו טעות

רגע, לפני שאתם בורחים.

אני יודעת שזה לא משפט שעובר בקלות בגרון, תהיו איתי.

יש לנו ציפיה, כהורים, שבתי הספר ילמדו את הילדים שלנו את כל הידע הדרוש להם, ושיעשו את זה טוב.

עכשיו בואו נניח בצד את סוגיית איכות הלמידה בבתי הספר הציבוריים - כי זה פחות הנושא שאני רוצה להתמקד בו כרגע.

אז הילדים לומדים בבתי הספר מתמטיקה, אנגלית, ספרות, לשון, היסטוריה, תנ"ך וכו', בדיוק כמו שאתם למדתם כשהייתם צעירים.

אמנם עם הידע הזה לא הולכים למכולת, אבל התפיסה הרווחת היא שאם בתי הספר ילמדו את הילדים התנהלות כלכלית, אז הם כן יוכלו ללכת עם זה למכולת. יש תקווה שהם יבינו להתנהל עם כסף, אולי טוב יותר מההורים שלהם. שהם ידעו לנהל תקציב, לחסוך לשעת חירום ולא לקחת הלוואות לא הכרחיות.

תקווה שאם רק ילמדו את הילדים בבתי הספר על ריבית דריבית, הם ינצלו את כוחה המופלא ויהיו עשירים.

האמת? אני הכי מבינה את זה.

בפוסט הזה ננסה להבין למה זו ציפיה שלא עומדת בקנה אחד עם המציאות, ואיך במקום להמשיך ולקוות שבתי הספר יגאלו אותנו, אנחנו יכולים לעשות את זה בעצמנו - בהרבה פחות זמן, הרבה פחות כסף והרבה יותר זורם מכל למידה בית ספרית.

חשוב לי לדבר על נקודה אחת לפני...

אני נזהרת פה, אבל בתכל'ס אני מרגישה שבהרבה מקרים יש נטיה "להפיל" על מערכת החינוך להתמודד עם דברים שאנחנו כהורים אולי לא רוצים להתמודד איתם.

אם קשה פה כלכלית - נדמה שזו האחריות של משרד החינוך להכשיר את דור העתיד.

זה מייצר מצב שנוח להישאר במקום ולכעוס על מי שעל פניו לא עושה את העבודה שלו.

ושוב - אנחנו לא פה כדי לסקור את איכותה של מערכת החינוך, אבל אם תחשבו על זה רגע לעומק, האם יש לכם ציפיה כזאת?

זה קצת דומה לציפיה שיש לכולנו שהמדינה תדאג לאזרחים שלה, ואנחנו כועסים על העלאות מיסים או ניהול לא נכון של כספי המדינה.

יכול להיות שאנחנו הכי צודקים בעולם, אבל איך זה בדיוק עוזר לנו שכל מה שאנחנו עושים זה לכעוס על המצב? אפשר לכעוס על המצב, אבל הדרך להצליח עם כל דבר, היא לקחת עליו שליטה ואחריות - ולזוז! לא להיתקע במקום, לעשות תנועות קטנות שמייצרות התקדמות, גם אם קטנה.

אז אחרי שסיכמנו את זה, בואו נבין רגע למה אני אומרת שחינוך פיננסי בבתי הספר זו טעות.

הכי פשוט: התנהלות כלכלית היא לא עניין של ידע, היא בעיקר עניין של תפיסות, הרגלים והתנהגויות.

ברגע שאין הלימה בין מה שמלמדים בבתי הספר לבין מה שקורה בבית - אין הטמעה של "החומר הנלמד".

כל חינוך, ובוודאי חינוך פיננסי, נשען על ערכים - ואת זה לומדים, סופגים וחווים בבית.

אם ההורים מרימים זבל מהרצפה - הילדים מבינים שחשוב לשמור על הניקיון הציבורי.

אם ההורים מבקשים לפנות את הכלים מהשולחן בסיום הארוחה - הילדים מבינים שהם חלק מהבית ושההורים לא המשרתים שלהם. אם ההורים עושים משימות עבור הילדים - הילדים לומדים שעצמאות זה לא ערך חשוב בבית.

וכן הלאה וכן הלאה. הילדים סופגים מאיתנו, ההורים, מתוך הדברים שאנחנו עושים ומתוך הדברים שאנחנו לא עושים.

ואם נלך רגע לכיוון הכלכלי - אם הילדים יבואו איתנו לסופר ויכניסו לעגלה את כל מה שבא להם ואנחנו נסכים לזה, הם יבינו שכסף זה לא רלוונטי, שהוא נזיל, שלא צריך להתייחס אליו בכבוד.

מהצד השני, אם לא נאפשר להם כלום ולכל בקשה שלהם נענה ב-"אין לי כסף" הם יבינו שכסף הוא שלילי, יפתחו לחצים סביבו וייתכן מאוד שבבגרותם אף ימנעו מהתעסקות בו.

שנראה מה המחקרים אומרים על זה?

מה שאני הולכת להראות לכם זו בעצם מטא-אנליזה שבחנה מחקרים רבים בתחום החינוך הפיננסי בארץ ובעולם. המסקנות חד משמעיות, בואו נבין אותן, ובהמשך נדבר על מה אפשר לעשות איתן, מלבד להתבאס.

בשורה התחתונה: גם התוכנית המדהימה בעולם לחינוך פיננסי בבתי הספר לא תגרום לילדים ובני נוער לזכור את החומר הנלמד אחרי כשנה וחצי. אבל למה בעצם?

הרי לימדו אותם את כל החומר, מה גורם לזה שהם לא זוכרים או שהידע לא הוטמע?

המשפט הכי חשוב פה הוא: איכות התקשורת בין ההורים לילדים בנוגע לכסף היא בעלת השפעה משמעותית על היכולת של הילד להתנהל מבחינה כלכלית! עוד משפט מפתח: כדי לפתח הבנה מעמיקה על אופן השימוש הנכון בכסף, נראה שיש צורך לשלב בין קבלת כסף (הכוונה פה לדמי כיס) לבין הנחיית הורים.

זוכרים שדיברנו על זה שכסף זה לא רק ידע ומספרים, אלא הרבה יותר תפיסות והתנהגויות - אז גם זה עולה מהמחקרים.

הרי אם מסבירים בבתי הספר לילדים שהם צריכים לחסוך 20% מההכנסה שלהם בכל חודש (סתם לצורך הדוגמה), ושהלוואות לא לוקחים למטרות צריכה (כמו חופשות, קניות וכו') אלא רק למטרות צמיחה, אבל אז בבית הילדים רואים (ואתם לא מאמינים כמה הילדים סופגים!) שההורים לא חוסכים, שהם לחוצים סביב הכסף, שהם כן לוקחים הלוואות - אז יש להם דיסוננס. כשיש דיסוננס מהסוג הזה, הילדים מנקים את הידע, בלי לשים לב בכלל, ועשויים לפעול לפי התפיסות מהבית.

בואו נשים רגע כוכבית: הילדים לא בהכרח יחקו את ההורים שלהם אחד לאחד. לגמרי ייתכן מצב שבו הילדים יפעלו בבגרותם ההיפך מההורים שלהם, מכל מיני סיבות.

זה לא סותר את הטענה שחינוך פיננסי לומדים בבית - אלא לטענתי, הוא אפילו מחזק אותה.

למשל, יכולה להיות אישה (בלי שמות, אבל אני), שבבית ההורים אבא שלה הוא זה שהתעסק עם הכסף, הבין בו ודיבר עליו, אבל האמא ממש לא, אפילו חששה ממנו והתרחקה ממנו.

אותה ילדה צריכה לעשות סוג של בחירה בחיים שלה - האם ללכת בעקבות האב או בעקבות האם, או לייצר שילוב כלשהו בין הגישות שלהם.

יכולה להיות סיטואציה הגיונית לחלוטין (אל תשאלו איך אני יודעת), שהבת לא הסכימה להיות בחוסר מודעות או הבנה כמו אמה, ודווקא בגלל שאמה ברחה מהכסף היא התקרבה אליו.

חשוב להדגיש שהדוגמה שנתתי פה היא קצת לא הוגנת, ואני אסביר. לאותה ילדה היה מודל בבית: אביה חשף אותה לעולם הכלכלי ולדברים הטובים בו, ואמה קצת פחות. היתה לה בחירה לא מודעת אבל הקלפים היו על השולחן.

ולכן, אם במשפחה שלכם יש אחד שממש חושש מכסף, לא הייתי מוותרת על החינוך הפיננסי של הילדים בגלל זה - כי כל תנועה בכיוון הנכון היא תנועה, גם אם על פניו היא לא מושלמת. אותה ילדה הפכה ליועצת כלכלית שמאוהבת קשות בעבודה שלה - אז גם לא מושלם יכול לעשות עבודה :)

אבל מה קורה כששני ההורים נמנעים מכסף?

כששני ההורים אומרים "כן" לכל בקשה של הילדים רק כדי להימנע מטנטרום?

כששני ההורים חושבים שזה מוקדם מידי ללמד ילדים על כסף בגיל יסודי?

במקרים כאלה, יש סיכוי גדול יותר שהילדים בעצמם ימנעו בכסף, ואם לא - שהם יעשו טעויות בסקיילים גדולים בבגרותם. הם ילמדו בדרך הקשה כשהחיים ידפקו להם על הדלת.

ואני שואלת - למה?

אם יש להורים את האפשרות ללמד ילדים על כסף דרך חוויות היומיום - שהן הרבה יותר משמעותיות מכל למידת בית ספר, למה לא לעשות את זה?

תחשבו איזה מדהים זה יכול להיות אם הילדים שלכם יבקשו שתשקיעו עבורם כספים, אם הילדים יציבו מטרות ולפי זה יחסכו כסף, אם הילדים יזמו למכור דברים כדי להרוויח עוד, אם הילדים ישאלו אתכם על היצע וביקוש, על הגשמת יעדים, על השקעות.

אם מה שעובר לכם בראש זה שאתם מצליחים להימנע משיחות קשות על כסף ליד הילדים, ושאם אתם נותנים להם מה שהם רוצים אז לא תהיה להם תחושת מחסור, וכאילו על הפניו הכל אמור להיות סבבה,

אני הולכת לבאס אתכם.

ילדים הם ספוג והם רדאר לתחושות. הם לא תמיד ידעו להביע את זה במילים מדויקות (כמובן תלוי בגילם), אבל הם מרגישים אתכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים. הם חשים את האוירה בבית, הם שמים לב כשאתם מתלחששים, הם שומעים אתכם גם כשאתם לא מדברים.

בשורה התחתונה,

אפשר לשבת ולחכות שבתי הספר ילמדו את הילדים על כסף,

ואפשר לעשות את זה בעצמנו.

ואני חוזרת על המסקנה מהמחקרים: גם אם בתי הספר ילמדו את הילדים את הידע הכלכלי, זה לא יהיה אפקטיבי כאשר אין הלימה בין מה שהם לומדים (קרי, הידע היבש) לבין מה שהם חווים בבית (קרי, ההתנהגויות של ההורים שלהם).

כלומר, המקרה היחיד שבו חינוך פיננסי בבתי הספר הוא לא טעות בעיני, זה כאשר הלמידה מתכתבת עם החוויות, התפיסות והערכים הנהוגים בבית.

במצב כזה, הם יקבלו ידע יבש (אך חשוב!) בבתי הספר, ויפעלו לפיו עם ההורים בבית.

אבל בואו,

אנחנו לא בעולם מושלם ובכנות - אני לא רואה את זה קורה.

מעבר לזה, אני לא חושבת שנכון לשבת ולחכות לרגע שמשרד החינוך יחליט לפעול בכיוון בצורה משמעותית.

אני מאמינה בשליטה ובאחריות - ובכל מה שקושר לחינוך של הילדים, זה עלינו.

אל תחכו שהילדים יגיעו לגיל ההתבגרות, לצבא או לגיל מבוגר יותר.

בגיל המבוגר כבר הרבה יותר קשה לשנות תפיסות שהוטמעו בנו מהבית.

הזמן הכי נכון לקחת את המושכות לידיים בנוגע לחינוך הפיננסי של הילדים שלכם - הוא כשהם ממש צעירים, שהם עדיין מעריצים אתכם, מקשיבים לכם, סופגים מכם. אם עושים את זה באופן הזה עד איזור גיל 10, הרבה יותר קל להתקדם איתם בגיל העשרה - שהוא גם ככה מורכב מסיבות אחרות.

בתכ'לס, בינינו, חינוך פיננסי זו לא איזו משימה בלתי אפשרית.

כל אחד ואחת מכם יכול ללמד את הילדים שלו/ה להתנהל נכון עם כסף דרך היומיום, להפוך את זה לכיף ולהגיע למצב שהילדים שלכם מנהלים איתכם דיון על כמה כסף ההשקעה שלהם עשתה (סיפור אמיתי).

אם אתם רוצים להבין יותר לעומק איך עושים את זה נכון, בקלות ובלי דרמות, לחצו על הכפתור פה.

מכאן מתחילים